פורסם ב 27 במרץ 2010 19:15 במדור שונות | 11 תגובות | אפשרויות

קשה לפסח

גזירה חדשה תחייב את המרכולים לחסום ברקודים של מוצרים לא כשרים לפסח. מה קרה, מה שהיה עד עכשיו לא טוב? אני תומכת בפיקוח על כשרות כחלק מהרציונל של חוקי צרכנות. לא בגזירות, גחמות וסחטנות, כתוצאה מהמונופול שניתן בעניין לרבנות. שהמכשירים יכשירו, מי שחשוב לו יבדוק, והחופשיים - יאכלו. את שחפץ לבם. בלי שאיש ייכנס לצלחתם.

להמשך המאמר...

פורסם ב 21 במרץ 2010 14:14 במדור חוק ואתיקה | 25 תגובות | אפשרויות

אשמת סרברניצה

נמצאו האשמים בטבח סרברניצה: ג'ון שיהאן, גנרל אמריקני ומפקד בנאטו לשעבר, מאשים את "ההומוסקסואליות הגלויה" בצבא ההולנדי בכישלון למנוע את טבח סרברניצה ב-1995.  נו כן, ההולנדים הליברלים האלה. בארה"ב עדיין נהוגה בעניין זה המדיניות של don't ask don't tell, שאובמה, כמדומני, הבטיח לבטל.
יו"ר הוועדה לשירות צבאי בסנאט, קרל לוין, ביקש משיהאן הבהרה לדבריו: "האם המנהיגים ההולנדים אמרו לך שנפילת סרברניצה ארעה בגלל חיילים הומוסקסואלים?"; "כן", השיב שיהאן והוסיף: "זה היה לדבריהם חלק מהבעיה". (בקישור ניתן לצפות גם בווידאו).

הממשלה ההולנדית דחתה ברוגז רב את טענתו של שיהאן. יש לזכור כי בעקבות דוח של ו' חקירה על אחריותן של היחידות ההולנדיות לאי-מניעת הטבח, התפטרה הממשלה בהולנד בזמנו.
בסרברניצה נטבחו כ-8,000 גברים ונערים מוסלמים בידי הכוחות הסרבים, באזור שהוכרז "אזור בטוח" על-ידי האו"ם, מתחת לאפו של כוח האו"ם (ההולנדי) שעמד מנגד. היה זה הטבח הנורא ביותר על אדמת אירופה מאז מלחמת העולם השנייה.
ולמכחיש סרברניצה ממש.

הנה הצעה למקביל המקומי, שכתב שמתלוננות על אונס מפנטזות: תאשים אותן בכיבוש, וגמרנו.

פורסם ב 20 במרץ 2010 14:00 במדור זכויות אדם | 12 תגובות | אפשרויות

זהירות ילדים: זכויות אדם!

משרד החינוך פסל לחלוקה ספר לילדים על הכרזת זכויות האדם. הסיבה: איורים וסעיפים בעייתיים. אכן הגיע הזמן שיוצהר בגלוי מה שעושים כאן בפרקטיקה - זכויות אדם? לא מתאים לנו!

להמשך המאמר...

פורסם ב 16 במרץ 2010 10:50 במדור זכויות אדם | 12 תגובות | אפשרויות

על יתרונות הרעלה

מכירים את זה שאתם פוגשים אדם המברך אתכם בלבביות לשלום ושואל לשלומכם, בעוד שאתם מגרדים וירטואלית בפדחת ושואלים את עצמכם בשקט: מי זה לעזאזל? מאין אני מכירה אותו? ואיך להיזכר בלי לרמוז שאני לא מזהה, להביך את עצמי ולהעליב אותו? ובכן, אפשר להירגע. חמושים בטלפון סלולרי ובתוכנה המתאימה, נקבל מיד את התשובה:

"אם נפגשנו עם אדם ששכחנו את שמו או את סוג ההיכרות שלנו איתו, אנו יכולים לכוון את המצלמה אליו והמכשיר יידע לתת לנו את שמו, תפקידו ואולי גם פרטים על מתי פגשנו אותו לאחרונה או דיברנו איתו.
אז נכון, כרגע המימוש הוא לא הכי נוח ויעיל, ואם תזדמנו לשיחה מול חבר לא תכוונו אליו את מצלמת המכשיר כי זה לא מנומס, אבל מה יקרה בעוד מספר שנים שאת כל המידע נוכל לקבל על עדשת משקפיים או כזו שנצמדת לרשתית העין?".
כך, למשל, TAT Augmented ID היא "תוכנה משתמשת ב-Flickr ובשירות זיהוי הפנים של חברת Polar Rose כדי לזהות את פני האדם המצולם ולאחר מכן להציג את תעודת הזהות שלו ברשתות החברתיות כדוגמת פרופיל הפייסבוק, טוויטר, Youtube ועוד." (כאן)

אמאל'ה! נראה לי שהפוסט הבא יעסוק ביתרונות הרעלה (אולי בעצם בורקה), בעולם ההולך ונהפך לחסר פרטיות ולא מאפשר את הזכות להיבלע בהמון, להיות אנונימי ובלתי-מוכר.

באשר לתסריט המביך המתואר בתחילת הפוסט, שככל שאנו מתבגרים אנחנו נתקלים בו יותר, למגינת לבנו, אני מציעה את האמצעי הלא מתוחכם ולא שיקי בעליל, אבל הכן והיעיל, של: "שלום! תזכיר לי?...".  אם יש צורך, תמיד אפשר להפליג בהסברים עד כמה יכולת הזיהוי שלנו תלויה בהקשרים מוכרים, מה שנכון.

פורסם ב 15 במרץ 2010 10:15 במדור זכויות אדם | 12 תגובות | אפשרויות

היעלמות

שוב רוחשת הביצה. ידיעות שלא מובנים הקשרן וחשיבותן; פוסטים שמוּרדים; בינתיים ממשיך המידע לקרטע רק ברשתות החברתיות, כך נראה. וגם זה בקושי. כתבתי לא מאד מזמן על איסור פרסום ובעיותיו.  

מעניין, חשבתי לי. אם משתמשים בצווי הגבלה ומעצר למיניהם כאיום, הרי איסור הפרסום, לכאורה, לא משרת אותו. איך נדע על האיום אם לא נדע שמי ש"סרח" נעצר או תנועתו הוגבלה? אבל מתברר שהאיום הנסתר דווקא אפקטיווי מאד. מי שצריך יודע, ושותק. כמצופה ממנו. אם יש איסור פרסום על הצו לאיסור פרסום, אי אפשר לדעת אפילו שהוגשה בקשה להסיר את הצו. פחד וחשבון. 

הפעם היחידה שנשתלתי חסרת מילים בכיתה בזמן הרצאה קרתה לי השנה, בסמסטר הראשון. כשהסברתי לסטודנטים מהם המאפיינים של "אמנות הליבה" לזכויות אדם, מניתי את האמנות הקיימות וסיפרתי שהאמנה התשיעית מביניהן טרם נכנסה לתוקף כי היא נמצאת עדיין בתהליכי אשרור. זוהי האמנה הבינ"ל להגנה מפני היעלמויות כפויות. ואז זה הגיע (תלמידי משפטים, כן?): "פחחח.... אני: ?  הוא: איזו מדינה תאשרר דבר כזה? אני: ??  הוא: אף מדינה לא תרצה לוותר על האפשרות להשתמש באמצעי הזה, בשעת הצורך." (וזה אחרי שהוא ביקש לוודא שזה נועד, למשל, למנוע מקרים "כמו בארגנטינה". אכן).
אני מודה שלקח לי כמה רגעים להתאושש מההלם ומהאלם שבעקבותיו. בכל זאת, לא כל יום סטודנט למשפטים מסביר לי למה מדינות צריכות לעבור על הדין הבינלאומי. כי מה ששאלתי אותו כששבו המילים לפי, היה אם הוא סבור שהיום, בדין הנוהֵג, לפני כניסת האמנה לתוקף - מותר למדינה להעלים אנשים. האם היא רשאית, למשל, לחטוף בני אדם ולהחזיק אותם incommunicado, מבלי שיידעו שהם עצורים אצלה. כמו שקרה, בין היתר, גם אצלנו. בדיון שהתפתח שאלה אותו סטודנטית אחרת אם הוא לא מבין שבמתן תשובה חיובית לכך הוא נותן לגיטימציה גם לחטיפת והחזקת גלעד שליט במנותק מן העולם.

יש להדגיש: השאלה מהן הסנקציות שמותר להטיל על אדם אם עבר על החוק נפרדת מן השאלה האם לגיטימי לאסור על עצם הפרסום כי הוצא נגדו צו מעצר או צו הגבלה או כי מתנהל נגדו משפט (להבדיל מכך שהמשפט עצמו מתנהל בדלתיים סגורות, מה שהחוק מתיר בנסיבות מסוימות). זוהי שוב ההבחנה, שכתבתי עליה רבות בהקשר זה, בין התוכן של מה שחסוי לבין מה מקבל את החיסיון.  אחד הטיעונים כבדי המשקל נגד איסור על פרסום שמות חשודים הוא שאי-פרסום כזה מאפשר מעצר וחקירה בחשכה, בלי שיודעים אפילו שאדם נעצר. זוהי שיטה שננקטה במשטרים טוטליטריים, היכן שאנשים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. הפרסום, על-פי טיעון זה, יכול לשמש כסוג של ערובה שתבטיח כי יהיה סוג מסוים של פיקוח על מעצרים. 
כשמעצר או הגבלה אחרת ננקטים כדי לחסום מידע, ואז נחסם אף המידע אודותיהם - נפגע גם עיקרון דמוקרטי חשוב. ודאי שחופש המידע איננו בלתי-מוגבל. אבל גם לתת בידי מנגנונים מסוימים סמכויות נרחבות, כמעט בלתי-מוגבלות, לקבוע מתי מותר להגביל אותו ובאילו אמצעים, והכול בחסות החשכה - מסוכן. מסוכן מאד.

עוד בנושא:
איסור. פרסום. חסוי

פורסם ב 13 במרץ 2010 17:05 במדור זכויות אדם | אפשרויות

"חלפו שלושים וחמש שנים"...

לאחרונה נתן בית המשפט האירופי לזכויות אדם פסק-דין המתייחס לתביעות רכוש של פליטים קפריסאים-יוונים לגבי רכוש הנמצא בצפון קפריסין, הנחשבת כבושה בידי תורכיה. מי שיקראו יוכלו לשפוט בעצמם את הרלוונטיות גם למקומות אחרים.

להמשך המאמר...

פורסם ב 10 במרץ 2010 11:15 במדור זכויות אדם | אפשרויות

בנות של כבוד

לא רק שמעולם לא ראיתי גברים באופן אישי כיריבים שלי; לא רק שאני מחבבת גברים... תמיד ראיתי בגברים בעלי מודעות שותפים למאבק הפמיניסטי, למען חברה צודקת יותר. אסור לוותר על בני הברית האלה.

להמשך המאמר...

פורסם ב 8 במרץ 2010 18:45 במדור פמיניזם | 29 תגובות | אפשרויות

ניסוי בבני אדם

חלמתי הלילה שאני מנקה בית ילדים גדול שדייריו לא נמצאים. 
הבית, מתברר בהמשך, הוא הכוללת שהיתה של הכיתה שלי בקיבוץ. [כוללת, קראו לה, כי היא כללה הכול: לימודים, אכילה, מקלחת, שינה. כל החיים בלי לצאת מהבית]. אבל בשלב מסוים מתברר שיש עוד אגף, נוסף לשניים שהיו קיימים במציאות, אחד בן ארבעה חדרים והשני בן שלושה. כשאני נכנסת לאגף ההוא אני מגלה שיש בסופו דלת המובילה לקומה שנייה, שאף אחד לא ראה חוץ ממני.
אני מנקה ומנקה, כל חדר נראה אחרת. יש חדר עם שטיח מקיר לקיר ומעט מאד ציוד ורהיטים, כך שבעצם לא צריך לנקות אותו ואני סוגרת אותו כמו שהוא. יש חדרים שאני לא מצליחה לנקות כמו שצריך, לא מצליחה להגיע לפינות. יש חדרים שבהם הדיירים כן נמצאים, כי הם לא נסעו. עבודת הניקיון בעיקר נורא נורא מעייפת אותי. אני יודעת שלא אספיק הכול, אבל מאד רוצה לפחות לסיים אגף אחד, כדי שלמחר יישאר לי פחות: האגף השני, הקטן יותר, והחללים המשותפים.

כשהתעוררתי, חשבתי כמה עבודת ניקיון הותירה לי ילדותי בקיבוץ. כזאת שאני נאבקת איתה עד היום. וכמה היא מעייפת. כמה לכלוך הותירה הילדות הזאת, כתמים כתמים, על שורדיה.

בדצמבר 2000 התפרסמה במוסף הארץ כתבה 'האישום: ניסוי אכזרי באלפי ילדים'. נחשון גולץ, בן קיבוץ רוחמה, הרים שם את נס המרד. בפתיח לכתבתה של ורד לוי-ברזילי נאמר: "זה עלול להתפתח לתביעה ייצוגית שתטלטל דורות של קיבוצניקים, אבל גם אם לא, זהו כתב אישום ציבורי קשה: נחשון גולץ, יליד קיבוץ רוחמה, מתכוון לתבוע את התנועה הקיבוצית על ביצוע ניסוי פסיכולוגי המוני בילדים שתוצאותיו הרות אסון - הם נהפכו לנכים רגשית, עשוקי משפחה ובית, נטולי זהות מגובשת, לעתים קורבנות להתעללות מינית בחדר הילדים המופקר. כל מי שגדל בארץ הזאת יודע שגולץ לא מדבר רק בשם עצמו".
מהסערה שקמה בשלולית, זכורים לי בעיקר ההכחשה והכעס של דור הוותיקים, ברובו. בינתיים התפרסם סקר המראה שרוב בני הקיבוץ, כ-60% נדמה לי, זוכרים לטוב את ילדותם בלינה המשותפת. ואני חשבתי על ארבעים האחוזים שיצאו שרוטים, כך או אחרת.  מובן כי לא בתביעה משפטית יש כאן צורך, אלא בהכרה ציבורית. ובדיבור. בינתיים יצאו סרטים כמו 'אדמה משוגעת' ו'ילדי השמש', ונעשה קצת יותר לגיטימי לאוורר את הנושא הלא-מדובר דיו הזה.

ביום שני 15.3 יתקיים ערב בנושא, במכון ון-ליר בירושלים, בהשתתפותם של עו"ד נחשון גולץ וחנוך דאום, במסגרת הסדרה 'ייצוגים חדשים של הקיבוץ הישן'. אולי זאת תחילתה של עוד הזדמנות.

עוד בנושא
אדמה משוגעת: אגרוף בבטן

פורסם ב 6 במרץ 2010 16:15 במדור שונות | 19 תגובות | אפשרויות

"גם יחד" (עדכון והבהרה)

"בשאלת שיווי זכויות לנשים אני מאמינה במידה שווה למארכסיסטים כמו לחרדים. ההבדל הוא רק בזה, שאלה הנקרים חילונים מגבילים את זכויות האשה למעשה ולא להלכה, בלי כל קשר עם דיני תורה; והחרדים מגבילים את זכויותיה באמרם שהתורה מצווה על זאת. בינתיים – מתקיימת מלחמה מתמדת של האשה על זכויותיה האזרחיות עם אלה ואלה גם יחד".

חברת הכנסת עדה מימון (מפא"י), בדיון בקריאה ראשונה בכנסת על חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) התשי"ג-1953. (2.6.1953)

ומעניין לעניין באותו עניין: עצומה בעניין בני ציפר - כאן.
4.3.2010

עדכון 5.3.2010: בעקבות מיילים שקיבלתי משני גברים שאני מעריכה, אני רוצה להבהיר, כמו שעשיתי בפרטי לאחד מהם: גם אני הייתי מעדיפה חרם צרכנים על הארץ. גם אני, לצערי, לא יכולה לבטל את המנוי שאין לי. את שוקן צריך להכות בכיסו, כי זה כנראה הדבר היחיד שאכפת לו. העיתונות כ"מגן הדמוקרטיה" זה רק לצורך דיבורים גבוהים של מנחה ברדיו, כמו ששמעתי הבוקר, או לצורך עתירות לבית-משפט בבקשה להסיר צו איסור פרסום... את העצומה לא אני יזמתי. אפשר לא להצטרף לשום דבר שלא מבטא בדיוק בדיוק את עמדתי, מטעמי טהרנות או אי רצון ללכלך את הידיים. לפעמים גם אני עושה זאת. מתחילת הפרשה הזאת בחרתי אחרת.
בשוקניה, כידוע, שולטים החוזים האישיים. עוד זכורים המסוקים על הגג מימי 'חדשות'. יש לזה מחיר. אם הארץ הורידו טור של ארנה קזין בבלוג שלה באתר העיתון, כי מתחה ביקורת עניינית על שטרסלר; אם הארץ פיטרו את רותי סיני בשל הביקורת שמתחה על העיתון באיזה שהוא כנס (חופש ביטוי, כן?) - אז אפשר גם כאן. תוך הליך נאות. עם מתן זכות שימוע... אפשר גם פשוט להוריד את הטור שלו ולהעמיד אותו במקום. גם בזה אני אסתפק. זאת פררוגטיווה של עורך שהארץ לא סתם בוחר שלא להפעיל. זה חלק ממדיניות כללית של העיתון בפרשה הזאת. (ראו כאן לקישורים על מה שכתבתי על התגובות השונות). והיא מעוררת גועל, לא פחות.

ועדיין, אני חושבת שיש נסיבות שבהן עיתון צריך להיפרד מעיתונאי שלו. כי יש סטנדרטים עיתונאיים שהוא הפר ברגל גסה. אם מדברים על "מקצוע" - יש לו גם כללים. כבר כתבתי פעם שעיתונאי מסוים, ועורכו, צריכים לעוף מהעיתון. זה אפילו היה אותו עיתון. ובמקרה של ציפר, גם זה שהוא מאפשר לכותב קבוע במדורו להפוך טור של ביקורת ספרים לחיסול חשבונות אישי - הוא עילה מספקת, לטעמי, להיפרד משירותיו כעורך המדור.

על מדיניות סגירת התגובות - ראו כאן. אפשר להגיב במייל ומיילים ענייניים החתומים בשם מלא נענים.
אני עדיין לא מתפרנסת מהבלוג הפרטי שלי, ולא זקוקה, כמו שוקן, לכניסות המוכפלות בזכותן.

פורסם ב 5 במרץ 2010 12:06 במדור פמיניזם | אפשרויות

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.